המסע אל עצמי

מועדון תרבות
הנושא – התבוננות וחשבון נפש, ערב ראש השנה תש”ע
המסע אל עצמי
הדרך אל האושר רצופה מכשולים, כך אומרים.
ערה”ש בפתח, שעה להרהורים והתבוננות פנימית.
יש הקוראים לזה חשבון נפש ויש הקוראים לזה בדיקה עצמית ועצם ההגדרה נותנת את הטון ואת הסגנון.
“אז מה היה לנו? ” אומרים הגששים.
מי אני? מה אני?
מאזן, לעשות מאזן, אך ממה להתחיל?
ממה שיש? ממה שאין? מהגחמות שלי ומהרצונות שלי? ואולי מאותם דברים שהשגתי, שרכשתי, שקיבלתי והם כבר הפכו לחלק ממני עד שאיני רואה אותם או חשה בהם, אותם דברים שהפכו להיות ברורים מאליהם…?
הקול הפנימי מתחיל לדבר, מה זה? יש אחד? שניים?
מה שאני רוצה להגיד קוראים ומאזינים יקרים, שברגע שהתחלתי לצעוד “בדרך”, היא מתמשכת ומתמשכת ואין רגע דל, לתהיות ולהתבוננות הפנימית.
וככל שאני משילה שכבה ( ולא של שומן במקרה זה…) אני אוהבת יותר את מה שאני מגלה ומוצאת בעצמי וככל שאני חופרת פנימה, יש ירידה ואת הירידה הזו אני לוקחת לצורך עלייה, כי ככה זה בחיים אחרי כל ירידה יש עלייה ולהפך.
ככל שהירידה עמוקה יותר כך העלייה מרווחת יותר, מהירה יותר, ססגונית ועשירה יותר.
הקול הפנימי או האוטומט למי משניהם אני נותנת את הטון? את השרביט?
האם זו הילדה שבי היא הדוברת?
האם האישה שצמחה וגדלה?
אולי זו האמא הדואגת שבי?
וכל כולן אני, ויש מצבים שיש דו שיח מעניין ולפעמים מצחיק ביניהן
ואני (מי אני?) מהצד מתבוננת “כמו בסרט” מקשיבה ויודעת , כן יודעת שגדלתי ואיזה כיף לי.
זה הרגע לאהבה עצמית, להורדה בביקורת העצמית, והתוצאות אינן מאחרות להגיע.
חיוניות, בריאות, שמחת חיים, חיוך, נצוץ בעיניים, שיר בלב, יצירתיות מתחדשת ועוד… ועוד… ועוד…
החיים יפים כמו שדה פרחים וגם שם יש פה ושם עשבים שוטים, לפעמים מזג אוויר אפור, על מה אני שמה את הזרקור?

067_1
הציור – מחושך לאור, הארוכה הדרך?

אני רואה,

אני חשה,
אני יודעת,

יש לי מה לומר.

השפתיים יפתחו קמעא, אך המילים תקועות עדיין במעמקי הגרון,

שאיפת אויר אחת או שתיים,

וזה מגיע

השינוי המיוחל

אני מרגישה אותו קרב,

אני מרגישה…